המתים לא מתלוננים

מתברר ששבת בבית הקברות במירון דווקא נעימה, גם אם קצת מביכה * מחקר חדש מצביע על הבדלים גנטיים מעניינים בין גברים לנשים

פורסם מתוך בשבע | ז' בסיון תשע"ז 01/06/17

לפעמים הלב שלי כאמא נחלש. למשל כשבתי, אם לשבעה, שיתפה אותי בתוכנית שלה לחגוג השנה שבת שלמה, ערב ל"ג בעומר, בשינה על שק"שים בבית הקברות במירון, על טפה ומיטלטליה. החתן שלי הכריע שזה רק יכול לעשות טוב לנטמנים ברגבי אדמת הקודש. העיקר שהכול עומד על כתפיו הרחבות של רבי שמעון.

מתברר שהחוויה הייתה דווקא מאוד נעימה, גם אם קצת מביכה ומשעשעת. אולי זה נובע מכך שבעלי מזה שנים מכניס לתודעת ילדינו שלא צריך לחשוש מהמתים, שהרי גם הם חלק מהחיים. הגישה הזאת התגברה אצלו לאחר לידת הילד השישי שלנו, והבכור בן שש בלבד. אז נכמרו רחמיו עליי, והוא ויתר על תפקיד מפקד הטנק שנקרא למילואים ארוכים ומייגעים בהרי גולן הרחוקים מדי כמה חודשים, כשאני נאלצת ללהטט בין תורנויות הלילה בבית החולים ובין הגוזלים בבית. במקום זאת הוא הפך לרב צבאי במילואים, ובין השאר עבר קורס זיהוי וטיפול בחללים. משם הוא לקח את אחד המשפטים הראשונים של הרב הצבאי שהדריך אותם בקורס, שטען שאין מה לפחד מהמתים, הם הרי לא נושכים ואפילו לא מתלוננים.

ואכן, המתים לא מתלוננים. בעלייה לירושלים עיר קודשנו עוברים סמוך להר המנוחות, ואפשר לראות שהולך ומתנשא מתחם חדש של קברים בקומות. האיש אומר שהוא דווקא מאוד בעד. טוב, למי שגדל במשפחה ברוכה זה לא נראה נורא כל כך, הרי מגיל צעיר הוא רגיל להצטופף, וחם ונעים לכולם. גם לנו בצעירותנו הייתה תקופה שבה שישה ילדים ישנו יחדיו בחדר הילדים בדירת האברכים שלנו בישיבה, שניים מהם במיטה אחת. ארכיון זיכרונותיי יודע לספר כי לא היו במשפחתנו ימים מתוקים מאלו.

ההבדל הוא גנטי

תאי הגוף שלנו מחדשים את עצמם מבלי שנעמול על כך. בלוטות הטעם מתחלפות מדי שבוע, הציפורניים מתחדשות מדי חצי שנה, ואפילו תאי שריר הלב מבקשים להתחדש מדי עשרים שנה. מתברר שהגוף שלנו לא נח לרגע. מדי לילה אנחנו גדלים בממוצע בכעשרה מילימטרים, אולם מתכווצים בחזרה לגובה הרגיל במשך היום שלמחרת. גם המוח שלנו ממשיך לעבוד בזמן מנוחה. מבלי משים חולפות במוחנו כחמישים מחשבות מדי דקה. בזמן שאנחנו ערים מתברר שהאיבר הפעיל ביותר בגופנו הוא הפה – כשנשים נוטלות תשעה קבין של שיח הכולל כ‑5,000 מילים ביממה, בעוד שרוב הגברים יסתפקו ב‑2,000 מילים.

וזה לא ההבדל היחיד בין גברים לנשים. מחקר רחב יריעה שנערך לאחרונה במכון ויצמן, עסק במיפוי מפורט של כ‑7,000 גנים אנושיים מתוך רקמות של כ‑500 תורמים. במחקר זוהו גנים שבאו לידי ביטוי בולט בעורם של הגברים, ונמצא שגנים אלו חשובים בתהליכי צמיחת שיער הגוף. גם גנים הקשורים בבנייה ובכיווץ של שריר באו לידי ביטוי יתר בגברים, ואילו גנים המעורבים באגירת שומן בכבד, בכליה ובלב הראו ביטוי יתר בקרב נשים. הנשים אף הובילו בהימצאות גנים המגינים מפני מחלות לב ומפגיעה עצבית, כמו במחלת הפרקינסון. כך שההבדלים הגנטיים ברורים ומשפיעים.

במחזור שלי בבית הספר לרפואה בהדסה היינו כ‑30 אחוזים נשים. בהתמחות בגינקולוגיה מנינו כעשרה אחוזים. היום באולמות בתי הספר לרפואה רוב הכיסאות מאוישים על ידי נשים, ובכל מחלקה גינקולוגית מתנוססות לרוב מטפחות וסרטים צבעוניים ליד תלתלים, נעליים אופנתיות ועגילי פנינה. תנאי ההתמחות של הנשים השתפרו פלאים, גם עקב מספרן הרב יחסית, אך בעיקר עקב אופיו הדעתני של דורו של משיח, דור שהודף מעליו כל סממן של עבדות, מתנער מהכבלים שרתמו אותנו ביום ובליל לשהות במחיצתו של הריח המשכר של חדר הלידה. עברו הימים שבהם עומדות היו רגלינו 48 שעות רצופות בחדר הלידה. ולמרות כל זאת, מחקר חדש שכלל יותר מ‑5,000 שאלות סקר מצא כי 80 אחוזים מהרופאות הנשים חוות אפליה בעבודה, בעיקר כשהן בהיריון או בחופשת לידה, אך גם בתקופת ההנקה.

ועוד תובנה חשובה ביחס שבין גברים לנשים העלה המחקר ממכון ויצמן. במינים שונים של בעלי חיים, נקבות יכולות להביא לעולם מספר מוגבל של צאצאים, בשעה שזכרים כמעט שאינם מוגבלים, כך ששגשוג המין תלוי בעיקר במספר המוגבל-יחסית של הנקבות המתרבות. אז מי אשם בצפיפות האוכלוסין?

פריון טכנולוגי

ואם מדובר על צפיפות אוכלוסין – לפני כ‑30 שנה הגיחה לתחום רפואת הפריון טכנולוגיה שעתידה הייתה להביא מזור לזוגות רבים. אמנם בהתחלה הספק תבע את מקומו והחשדנות פסעה בעקבותיו, אבל הנה, בשנה הנוכחית נרשם בישראל שיא של כמעט 40,000 מחזורי טיפולי הפריה מדווחים, מספר עצום ביחס לאוכלוסייה. במקביל, ברחבי העולם ישנם שבעה מיליון ילדים בריאים ומאושרים שנולדו בטיפולי הפריה, והם מהווים כשני אחוזים מהתינוקות שנולדים בארצות הברית מדי שנה. אי אפשר לדמיין היום את העולם בלי הטכנולוגיה הזאת. גם בנושא הזה מדינת ישראל היא מדינת חסד, שבניגוד למדינות אחרות מממנת אף טיפולים רבים חסרי תוחלת, למשל אצל נשים מבוגרות יחסית שהסיכוי שלהן ללדת בעקבות טיפולים אלו נמוך ביותר, ובוודאי שאינו מגיע לסף הסביר של עלות מול תועלת.

ויש בשורה טובה גם לזמן האוזל של הנשים המבוגרות המייחלות לצאצאים. לאחרונה הצליחו מדענים, בינתיים במחקר בעכברים, ליצור עובר מתאי עור, בדומה – אך באופן אחר – לתוכניות השיבוט הזכורות לשמצה. כיום ממתינים ליישום הטכנולוגיה הזאת בתחום הרבייה האנושית. כך אולי נשים מאותגרות פריון, ששחלותיהן אמרו נואש, תוכלנה להרות מתאי העור שלהן וגם להן תהיה עדנה.