ואני ערל שפתיים- הפרעות בדיבור

לפי המדרש משה נכווה בפיו בילדותו בארמון פרעה; כווייה זו הצילה את חייו – אבל גם גרמה לו להיות 'ערל שפתיים' – מי שכביכול שפתיו מכוסות ולכן הוא מוגבל בדיבורו. כשריבונו של עולם מבקש ממנו לפנות אל העם ולבשר גאולה, הוא נרתע, הוא הרי מתקשה בדיבורו, והרי מנהיג חייב לבטא את עצמו באופן ברור. הביטוי שהוא משתמש בו הוא ‘ערל שפתיים’. עורלה היא כיסוי. משה לא מצליח להניע את שפתיו, הוא ‘מכוסה שפתיים’. חז”ל מסבירים שהיה ילד קטן, הוא נדחף על ידי המלאך להרים ידו לגחלים, ומרוב כאב, הכניס את ידו לפה ונכווה.
כוח הדיבור הוא ההוצאה לפועל של המחשבות שלנו, של הדעות שלנו, של מי שאנחנו. הקב"ה ברא את העולם בדיבור –'בעשרה מאמרות נברא העולם'. האדם היה לנפש חיה, שהיא 'רוח ממללא', נשמה מדברת, והיעוד הראשון שלו היה קריאת שמות לבעלי החיים. עלי תמה על חנה ששפתיה נעות וקולה לא יישמע והרי אין תפילה בלא דיבור. הדיבור אל ה' הוא המחבר בין האדם לאלוקים והוא לא רואה דיבור, וחנה מסבירה לו את כללי התפילה לפי שיטתה, ומחדשת לו שאפשר לדבר בלחש, בלי קול. והנה, הטועה יכול לטעות שכל פגיעה בכוח הדיבור מבטא גם פגיעה במקור כוח הדיבור שהוא הנפש, הנשמה, חלק אלוקה ממעל שנמצא בנו. וכאן צריך להדגיש שאין זה כך, וכך גם אצל משה רבינו.
איך עובדת מערכת הדיבור מבחינה פיזיולוגית? במוח נמצא מרכז שאחראי על דיבור, על הבעת השפה ועל הבנתה. פגיעה במרכז הדיבור עלולה לגרום לנזק שיתבטא ביכולת להפעיל את כלי הדיבור, ובפגיעה בפעילות השרירים הנחוצים להפעלתם. לפעמים הפגיעה נגרמת מחבלה באברים הקשורים לדיבור – מיתרי הקול, הלשון, החך והשיניים. יש הפרעות שונות בזרימה הטבעית של הדיבור, למשל – הגמגום. דרך אגב, בשום מקום לא נאמר שמשה רבנו היה מגמגם, אלא שהיו לו קשיים בדיבור, בעיקר בדיבור לציבור.
הגמגום עלול להתרחש בסיטואציות רגשיות מסוימות, כגון בדיבור בפני רבים, בשעת כעס או בזמן התרגשות. יש שיטות שונות לטיפול בהפרעות דיבור כמו הגמגום, ומומלץ לשלב טיפול פסיכולוגי והתנהגותי עם לימוד ותרגול של דיבור תקין. חשוב להדגיש לציבור הרחב, וחשוב שבעלי הקשיים בדיבור יפנימו, שקושי בדיבור אינו מלמד על פנימיות הנפש, והוא לא מהווה 'חור הצצה' לבעיות פסיכולוגיות עמוקות של הדובר. לכן אם הדובר מתגבר על אי הנעימות הטבעית שלו, וגם השומעים מתייחסים לתוכן ומתעלמים מצורת הדיבור, אפשר לשים את הקושי בצד.
הכרתי מרצים מעולים שגמגמו באופן משמעותי ולמדו לזרום עם המציאות הזאת, וכך קהל המאזינים התרגל גם הוא לשים לב לתוכן ולהתעלם מההפרעות לזרימה השוטפת בדיבורו של המרצה. ומצד שני יש אנשים שמגמגמים קשות, ודווקא שירה, בעיקר שירה בציבור, מעלימה את הגמגום שלהם.
לפני שנים פניתי לטיפול בדיבור אצל מרפאה בדיבור. לשאלתה לגבי סיבת הפניה, עניתי בפשטות: 'אני רוצה לאיין את המבטא האמריקאי שלי'. למרות ההפתעה שניכרה בפניה, היא נתנה לי לתרגל מילים כמו 'שירשורים' ו'חירחורים' ו'רישרושים' כדי להתאמן על ה'ריש' הישראלית. ניסיתי זאת, ללא הועיל. הסיבה היא פשוטה – את השפה העברית למדתי בחו"ל, כך שהגיית המילים השגורה בפי מלווה במבטא. וכך, בפתיחת הדיבור, מיד ניתן לזהות שאני תוצרת חוץ. יש אנשים שהיו שמחים במבטא הזה, אבל עבורי – רק כחול לבן. [לא המפלגה, כמובן].

מתוך גילוי דעת לפרשת וארא.