admin
ד"ר חנה קטן מציגה בטור אישי את סיפור התקומה של מדינת ישראל, מהמעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות ועד לצמיחה האדירה של המדינה, תוך הדגשת האמונה, ההקרבה והנסים שליוו את הדרך.
יום העצמאות הוא יום שבו ההיסטוריה כולה מתכנסת אל סיפורו של עם שלא הפסיק לרגע להאמין שיום אחד ישוב לביתו. המעבר החד מדמעה לשירה, מזיכרון לחיים, כאשר הערב יורד ויום הזיכרון מפנה את מקומו ליום העצמאות, מזכיר לנו שהמדינה נבנתה מתוך הקרבה, אומץ ומסירות נפש, עטופים בהרבה סייעתא דשמיא.
ההחלטה לקבוע את יום העצמאות מיד לאחר יום הזיכרון מבטאת את הידיעה שהשמחה הלאומית שלנו עומדת על כתפיהם של אלו שמסרו את הנפש כדי שנוכל לחיות כאן, ללמוד כאן תורה, לבנות ישובים, ולגדל כאן משפחות שמספרות את הסיפור הלאומי שלנו.
באחת-מתכסה הארץ בגלימת כחול ולבן. דגלים תלויים על מרפסות, מתנופפים מעל חלונות, מקשטים מכוניות, וכיכרות, והלב מחסיר פעימה. שני הפסים הכחולים והרקע הלבן מזכירים את הטלית, את אותה טלית שליוותה אותנו בבתי כנסת באירופה, במרוקו, בתימן ובפולין, כאשר עמדנו בתפילה ולחשנו "לשנה הבאה בירושלים" מבלי לדמיין בכלל שלא רחוק היום בו הצבעים האלה, צבעי הכחול לבן ,יהפכו לדגלה של המדינה היהודית שתיבנה. הדגל שלנו הוא סמל קודש – התכלת הרי דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע – לכיסא הכבוד, והלבן מבטא את הטוהר והקדושה שהם הבסיס להתגשמות החלום. אילו הבד"צ היה מנסה לעצב דגל למדינה היהודית הוא לא היה יכול לייצר משהו מתאים יותר. זה לא רק דגל, זאת ממש כעין פרוכת…
והכל מתחיל ברוח. העולים לארץ מאז עליית החסידים ותלמידי הגר"א והקבוצות מהמגרֵב ומתימן התיישבו בערים ובשוליהן ועסקו בבניין הרוח כשליחי עם ישראל ,והחלוצים של העליות הראשונות והשניות ,בחרו לבנות פיזית את הארץ ולהתרחב. הם ייבשו ביצות, חרשו שדות, יצאו מהחומות, הקימו מושבות, הרחיבו שכונות, כבשו שטחים ברחבי הארץ, יצרו תשתיות חינוך, בריאות וביטחון, והניחו את היסודות שעליהם קמה המדינה. העם היהודי שב הביתה, והאדמה שנחרשת תלם אחר תלם ובית שנבנה אבן על אבן הן העדויות לכך.
איך התגלגל נס הקמת המדינה? היה זה אז כמה ימים לפני הקמת המדינה, כאשר שאל ראש הממשלה המיועד דוד בן גוריון את הרמטכ"ל דאז יגאל ידין, מה הסיכוי לנצח את צבאות מדינות ערב שעומדים לפלוש לארץ, עם יציאת הבריטים, וההכרזה על המדינה. התשובה של יגאל ידין היתה פשוטה: 'פיפטי פיפטי', חמישים אחוז לכאן וחמישים אחוז לכאן, ולמרות כך-בן גוריון לקח סיכון ואכן הצליח להעביר את החלטת הממשלה-שבדרך להקים את המדינה, על חודו של קול. ה' היה אתנו, בחמישים אחוז הנכונים…
כאז גם היום. אנחנו מצטערים על כך שמקימי המדינה היו רובם חילוניים, חלקם אתאיסטים סוציאליסטים. זאת עובדה מצערת לכאורה. מי שעלה ופיתח ובנה והכין את הכלי האדיר הזה שנקרא מדינת ישראל לקראת קליטת פזורי ישראל מכל הגלויות היו ברובם חילוניים. אז למה זו עובדה מצערת ,רק לכאורה? כי אולי אם בשנת תש"ח הייתה מוקמת כאן מדינה דתית, הרבה מאוד עולים חילוניים פוטנציאליים היו מסרבים לעלות ונשארים בחו"ל ומתבוללים שם כמו שקורה לצערנו הרב לאחינו בכל קצוות הגלובוס היום, שמתבוללים ברבבותיהם והולכים ונעלמים לנו. כך אמר אחד החכמים 'בשואה שרפו יהודים, ועכשיו בגלות היהודים קופאים למוות'…
בן גוריון, הסכים ל'פשרות כואבות' עם הדתיים, כולל צבא כשר ומוסדות המדינה שומרי שבת כי הוא היה בטוח שהדתיים הם זן נכחד, ועוד דור או שתיים הם יישארו רק כמיצג במוזיאון, כמו כת האיימיש בארה"ב. ואשרינו שהוא טעה בענק…וב"ה קיימת היום סחיפה חזקה וברוכה של העם במדינה לכיוון המסורתי והדתי כפי שכולנו מכירים.
חצי הכוס איננה מלאה- היא גדושה! והיא כבר הרבה יותר מחצי כוס.. שורו הביטו וראו.. מדינה שהחלה עם כ־600 אלף תושבים בלבד, מרביתם עולים חדשים, פליטים ושורדי שואה, חצתה כבר את רף עשרת המיליון. בעלי זוכר שבעודו ילד חגגו את חג האזרח הראשון שפתח את המיליון השלישי של אזרחי המדינה… הנתון הזה הוא סיפור של צמיחה, חיים וניצחון.
הערים גדלו, יישובים רבים קמו, ילדים ממלאים את גני המשחקים, ישיבות ובתי ספר ומכללות ואוניברסיטאות ממלאים כל פינה, בתי חרושת ובתי חולים, מתקני התפלה ומפעלי ייצור ענקיים, וההייטק – הקטר הענק מושך את הכלכלה שלנו קדימה. עם שהיה על סף כליה לפני פחות ממאה שנה, הפך למדינה חיה, צעירה, בונה וצומחת. הפכנו ב"ה למעצמה אזורית מכל ההיבטים.
בכל בית שנבנה, בכל ילד שנולד, בכל חייל שעומד על המשמר, בכל רופא שמציל חיים, בכל תלמיד שיושב ולומד, בכל ספר תורני חדש שמתפרסם, יש המשך ישיר לאותו חלום עתיק של דורות. וכשאני עומדת בליל יום העצמאות בתפילת הודיה על חצי הכוס המלאה [כבר שלושת רבעי לפחות] אני חושבת על כל אילו שיכלו רק להתפלל על כך.