לו הייתי שרת החינוך

בית הספר של חלומותיי. בתלמוד תורה דביר בנוף איילון, אין ילד שלא מקבל פרס בסוף שנה. אחד על שינון, אחד על הארת פנים, אחד על סידור הכיתה, אחד על קולו הערב, אחד על תפילה רצינית ואחד על עזרה לחבר. כולם מצטיינים.

יש לי חלום: להיות שרת החינוך. אסתער על מערכת החינוך בכל המרץ. אני חולמת על בתי ספר שבהם כל ילד יעסוק בתחום הקרוב לליבו לפחות כמה שעות ביום. אני חולמת על בית ספר שבו הישיבה תהיה במעגלי שיח ולימוד, וחלקו של הלימוד יקרה בתנועה ובטבע. יש לי עוד המון רעיונות, אבל בינתיים הם מחכים דרוכים עד שימנו אותי לתפקיד.

תקציב משרד החינוך הוא השני בגודלו אחרי תקציב הביטחון, ובצדק גמור. ההון האנושי שלנו במדינה הוא הבסיס לקיומנו, וכל מאמץ כלכלי שווה כדי לטפח את רוחם, ליבם ושכלם של ילדינו, הדור הבא שלנו. שבעים אחוזים מהתקציב הזה הולכים על משכורות למורים ולצוותי החינוך. אז איך ייתכן שבכל שנה אנו נתקלים בעימותים על שכר המורים? התקציב לתלמיד בחינוך היסודי עומד על 15,000 שקלים, לימודים של כיתה אחת בת שלושים תלמידים בתיכון עולים כמיליון שקלים בשנה – בערך ארבעת אלפים שקלים לכל יום לימודים. האם יחס העלות-תועלת כאן הגיוני?

שובו של הפאץ'. אז יש כאן כמה סודות גלויים, שכולם יודעים אותם אבל אסור לדבר עליהם בקול רם. למשל, עניין המשמעת. כולם יודעים ששיעור של 45 דקות כולל בתוכו 15-10 דקות של לימוד חומר חדש במקרה הטוב. המון זמן מבוזבז על ענייני משמעת. על זכויות התלמידים אין צורך להכביר מילים. כל עונש עובר אישור מהמנהל והמחנך והיועץ, כל הוצאה מהכיתה צריכה דיווח ואישור, וכך קשה מאוד למורים לתפקד. המלחמות היומיומיות גורמות למורים לשחיקה ולהרמת ידיים. אומנם אף אחד לא מתכוון לחזור למשמעת פרוסית כמו בדורות הקודמים, אבל משהו צריך לעשות.

יש מקומות שכבר קלטו את זה. התלמידים במחוז קאסוויל במדינת מיזורי ייאלצו, החל משנת הלימודים הבאה, להתנהג בצורה הולמת, אם הם לא רוצים לקבל פאץ'. לא פחות. מועצת בתי הספר במחוז אישרה לפני מספר שבועות הפעלת עונשים גופניים בבתי הספר כאמצעי חינוך לתלמידים שלא ישמרו על משמעת. העונש של מכות לתלמידים סוררים בוטל לפני למעלה מעשרים שנה. ההחלטה להחזיר את עונש ההכאה הגיעה כדרישה מהורי התלמידים, שהעדיפו שילדיהם יקבלו כמה מכות מאשר שיושעו מבית הספר – הסנקציה היחידה שנותרה בידי המנהלים כלפי תלמידים מפריעים. ההורים יחתמו על טופס הסכמה, והעונש יתבצע על ידי מנהל בית הספר בנוכחות עד נוסף, וללא נוכחות תלמידים אחרים.

יש ילדים שמעדיפים את הפאץ' על עונשים אחרים. חמותי הייתה נותנת סטירות לילדים שלה כשהם התנהגו שלא כראוי, כפי שהיה מקובל. פעם בעלי עשה משהו לא בסדר, וחמותי גערה בו ונזפה בו והטיפה לו מוסר, עד שבשלב מסוים בעלי, אז בן עשר, אמר: "אמא, למה לדבר כל כך הרבה, תני לי סטירה וזהו!" בעלי דגל מאוד במתן סטירות לילדים – כשצריך כמובן (זה היה לפני העידן של מר יצחק קדמן), אבל לא כולם הסכימו עם גישה זו. כשהיינו זוג צעיר יחסית היה ילד ממשפחת שכנים שנהג להכות באופן קבוע את אחד הילדים שלנו, שהיה חוזר הביתה בוכה. השכן היה גדול וחזק ממנו, ובעלי העיר לאביו מספר פעמים, אבל זה אמר: "אני לא מתערב במשחקי הילדים". בעלי כעס ואמר לו: "אם אתה לא מתערב, אני אפליק לו". אמר לו השכן: "בבקשה, אני מרשה לך לתת לו מכה. אני לא מתערב". בעלי רדף אחר הילד, ולמזלו של האחרון, לא השיג אותו. אבל זה הספיק – מכות יותר לא היו…

כמה אנשים צריך כדי לבנות גשר? אומנם לא חייבים לאמץ את ההחלטה הקיצונית של הורי התלמידים במדינת מיזורי, אבל חייבים גם חייבים לצמצם את הפער הענק שבין המאמץ הכספי והארגוני האדיר שמושקע במערכת החינוך שלנו ובין התוצאות. התפקיד של בית הספר אינו רק לימוד חומר, את זה אפשר לעשות גם בעזרת גוגל. התפקיד הוא לפתח אדם לומד, עם הכרה נרחבת של העולם ושל התרבות, קשר וחיבה לעמו ולמורשתו, ורצון וכלים ללימוד. כדי להגיע למטרות האלו, חשובה יותר אינטליגנציה מאשר למידה פרונטלית.

בספרו של פסיכולוג אמריקני בשם הווארד גרדנר בנושא, הוא קובע שקיימים עשרה סוגים של רמות משכל (IQ). גרדנר פותח את דבריו בשאלה: נניח שאנו רוצים לבנות גשר מעל כביש סואן, שהוא חיוני לזרימת התחבורה באזור, אך מצד שני בנייתו תפגע בטבע ולכן רבים מתנגדים לה. את מי נגייס לפרויקט? דמויות עם תמהיל של אינטליגנציות שונות, בין השאר אדם עם כישרון עיצוב כדי לתכנן את הפרויקט באופן מיטבי, אדם עם חוכמת הטבע כדי שידע איך לשמר את הטבע במהלך הבנייה, אדם עם חוכמה ורבלית שידע לנסח תוכניות, הסכמים והצעות, אדם עם חוכמת הגוף שיסייע בגיוס עובדים, אדם עם חוכמה אנושית שיגבש את הצוות, מומחה לפדגוגיה שידע ללמד את אנשי הצוות את תפקידיהם, ועוד. חשוב לפתח את הכישרונות האינדיבידואליים, אבל עם מבט לצורכי החברה. אי אפשר להכניס את כל האנשים לפס ייצור אחד. ובכלל, איך מודדים הצלחה בחינוך?

הצלחתו של המורה למתמטיקה. לא כל הנלמד בכיתה הוא רלוונטי לחיים שמחוץ לבית הספר. משרד החינוך הציג תוכנית לימודים חדשה במתמטיקה, שכוללת את הידע הנדרש לחיים המודרניים. התוכנית תעניק מיומנויות פיננסיות כמו ניהול תקציב והיכרות עם מונחים כלכליים כמו שוק ההון. נראה לי שזה הרבה יותר מועיל מאשר פתרון של משוואות בארבעה נעלמים. והנה לכם דוגמה:

ביום שישי חם במיוחד, הגיע אדם שהוא במקצועו מורה למתמטיקה לקנות פירות וירקות בשוק מחנה יהודה הרוחש. אחד המוכרים פונה אליו ואומר לו: "המורה, אתה זוכר אותי? למדתי אצלך לפני עשר שנים!" הסתכל עליו המורה ברחמים, ואמר לו: "חשבתי שהלימוד יביא אותך לעבוד במקצוע אחר, מכניס ומכובד יותר". אמר לו המוכר: "דווקא בזכותך אני מצליח במקצוע הזה. כאן צריך לדעת חשבון. אני קונה פירות וירקות כל יום בערך באלף ש"ח ומוכר בשלושת אלפים ש"ח, כך שביום עבודה אני מרוויח בערך חמישים־שישים אחוז מההשקעה, ועם זה תוך כמה שנים כבר רכשתי שלוש באסטות, וזה מספיק לי. כמה אתה מרוויח כל יום, אדוני המורה?"…