מבקשים שורשים

ראש השנה, יום הולדת להריון של האדם הראשון, נזר הבריאה. הריון שנוצר במחשבה תחילה.

במרפאה אני פוגשת כל מיני הריונות. לפעמים יהיה זה הריון שהפציע בהפתעה, והזוג הצעיר מרגיש לא בשל להכיל את המתנה. לפעמים, לאחר שנות המתנה ותפילה, יזע ודמעה, ולעיתים יהיה זה הריון מרובה עוברים, ברכה כפולה ומכופלת. מה שבטוח הוא, שאנחנו יודעים איך זה התחיל, מתי, ומי הם שלושת השותפים המאושרים.

תחושת האומניפוטנטיות האופפת אותנו כרופאי פריון, נובעת מכך שאנחנו נדרשים להיכנס כשותף רביעי למעגל האינטימי, ושם מתחוללים נפלאות. הרחש במבחנה מוסתר מעיני השותפים הטבעיים, ורק הצוות הרפואי 'שולט' בתחילת בריאתו של העובר. הוא מתבונן בו במיקרוסקופ ונותן לו ציונים- פוטוגני או שמא לא. ויש את המשגיחות של מכון פועה או משגיחות אחרות שמתבוננות בנעשה.

נדמה שבכל תהליכי הפריון הכול לכאורה בשליטה ובהשגחה.

אך מסתבר שלא.

כשישבתי בוועדה שחוקקה את חוק הביציות, עסקנו לעומק בנושא שמירת נתוני האם הביולוגית, תורמת הביצית, באופן מובטח, במאגר נתונים מסודר וחסוי, כדי להגן על זכותם של העוברים שירצו לתהות אחר מוצאם הביולוגי, בעת הצורך. זה דבר יחסית פשוט. התהליך מאד מושגח. מדובר בצוות מעבדה ותהליך מורכב שדורש ליווי של גורמים שונים, כדי להוציא אותו לפועל. ובכל אופן, האם הנתרמת, זאת שזוכה לשמוע את צליל קולו של הילד קורא בשם 'אמא', היא באמת האמא, לרוב הדעות, והיא האם ההרה, היולדת, המניקה, המגדלת, המחנכת, המכילה, המלווה לאורך שנים. כך שאין אימהות חסרה. לילד יש שני הורים מאושרים שמגדלים אותו בשמחה.

בתרומת זרע התמונה קצת שונה. בתחילת דרכי המקצועית בתחום הפריון, תרומת הזרע שימשה לזוגות עם בעיות פריון הגבר ברמה חמורה. פשוט לא היתה אלטרנטיבה טיפולית. ואז הפציעה טכנולוגית ההפריה החוץ גופית והמיקרו-מניפולציה, וחיי הזוגות השתנו מן הקצה לקצה. כמעט כל זוג שפונה, גם עם אי פריון זכרי חמור, יכול לצפות לידיים מלאות. וכך, פרופיל הפונים לתרומות זרע השתנה מהקצה לקצה. היום, מדובר בעיקר בנשים לא נשואות שעורגות לאימהות הנכספת, ואין זוגיות באופק. הן מעדיפות שלא להקפיא ביציות, ומבקשות לחוות אימהות עכשיו על בטוח.

אני לא באה לשפוט. הכאב והקושי גדול. והאימהות היא חוויה קיומית בהחלט. אבל פה יש מציאות טיפה שונה. הילד המתוק שנולד, חש חסר מסוים. ללא דמות אבהית, הוא תמיד יתור אחר סימן השאלה שמלווה את חייו. אימהות חד הוריות בהחלט מגדלות בשמחה ובאהבה גדולה את הילד, אבל עדיין- יש דגדוג בלב שלא מרפה. לדעת מאין באתי. זה טבעי, לכאורה. כל אדם רוצה לחזור לשורשו.

המציאות בה אין רישום מסודר של תורמי הזרע, מביאה חלק מהילדים האלו לחששות גדולות לגבי קשר עם אח ביולוגי. והם צודקים. תרומת זרע רווחת באוכלוסיות מסוימות ומובחרות, וגבר אחד יכול לתרום לא מעט מנות. זה מעלה חשש שמא הוא יכיר אישה נחמדה וירצה לשאת אותה, והרי היא אחותו. זו מציאות שאל ניתן לאפשר את קיומה.

פעילותה של תנועת בוחרים במשפחה מבקשת לחדד את ההנחיות ולהקפיד על רישום מוסדר, כדי שלא לקפח את רגשותיו וזכויותיו של אף ילד שנולד בצורה זו. זכותו של ילד להכיר את שורשיו. וטהרת העם היהודי חשובה לא פחות.

אין במאמר זה כדי להתיר הלכתית תרומת זרע לרווקה או תרומת תאי רבייה בכלל.