עולם בני האדם

הפרשה שלנו סוככת בצל תופעת העקרות הארוכה והשלכותיה. אברהם ושרה מאמינים וממתינים. אנחנו פוגשים בעצב את פטירתה הפתאומית של שרה אמנו כאשר בנה יצחק, שהמתינה שנים ארוכות עד ללידתו, והוא עדיין לא בנה את ביתו [כמה זה תמוה שיצחק לא מוזכר כלל בכל פרשת מיתתה וקבורתה של שרה]. הפרשה מסתיימת בכך שיצחק סוף סוף בונה לו בית, אבל בן אין לו. אמנם כאבה של רבקה מוזכר רק בתחילת הפרשה הבאה, אבל הוא בולט כבר בפרשה הזו – היא התקבלה יפה באוהל שרה המיותם שחיכה רק לה, והיא מקבלת עליה את כל מנהגי חמותה ואת מצוות האשה. אבל רבקה גם נכנסת לנעליה של שרה בכך שעוברת שנה ועוד שנה ואין חדש. חז"ל אומרים על כך משפט לכאורה תמוה: הקב"ה עשה את האמהות עקרות כי הוא 'התאווה לתפילתן'. הסבר זה צורם את האוזן: וכי אפשר לומר כך כלפי הקב"ה, שהוא גרם רעה לאדם מפני שהוא 'מתאווה' לשמוע את תחנוניו?

אחת התשובות שניתנו לשאלה הקשה הזו היא ש'דרך הטוב להיטיב', והקב"ה כביכול לא רצה לשבת כביכול ב'שב ואל תעשה' בלי עולם עם בני אדם, ועם אירועים ובחירה חופשית שהוא אחראי לקיומו. הקב"ה רצה לבנות עולם 'נורמלי', עולם של חיים, עולם שאינו דומה לגן עדן מקדם וגם לא לעולם הבא, ובעולם הזה לא יתכן שתהיה בחירה חופשית ללא מצבים של חסרון. הקשר בין הקב"ה לבין האדם הוא חלק מבניינו של עולם, והקב"ה רוצה שהקשר הזה יקבל ביטויים שונים, גם בצורת תגובה לכאב.

זכות גדולה הייתה לאימהות שהן זכו במשך שנים להיות כלי לקשירת קשר מיוחד כל כך עם ריבונו של עולם בגלל עקרותן, למשוך קו של קיווי ושל תקווה, וכולן זכו לכך שבסופו של דבר הן הפכו לאימהות לנשמות גבוהות במיוחד, פירות דמעותיהן שלא ירדו ריקם, אבות האומה. וזה הרי העיקר.

פורסם בעלון גילוי דעת.