admin
הנכדים שלנו הם פשוט מושלמים. נדמה לי שאין סבא וסבתא שהמשפט הזה אינו שגור על פיו וחקוק בלבבו. יגענו שנים רבות כדי לרוות נחת ,כמה דם ויזע נשפך עד שזכינו להפוך לסבא וסבתא.. אנחנו צופים בילדינו, עוברים מפאזה לפאזה.
תינוק גדל לילד קטן וחמוד, שבן לילה הופך לנער שובב ומתוק, והנער הופך לבחור חסון וחייכן, והבחור פתאום נהיה גבר צעיר שבונה את ביתו וכך עם נכדותינו. ומתחיל מעגל חדש. בכל השלבים האלו אנחנו, כהורים, שצופים במעברי חייהם של ילדינו, נמצאים שם עבורם. תמיד. ועם כל הליווי, וההכוונה, והתפילות, לפעמים נצטרך ללמוד ולדעת גם לשחרר את חבל הטבור ולאפשר לילד לביים את סיפור חייו. זאת חכמה לא פשוטה- לדעת רק 'לרחף', לתת לילד מקום על הכנפיים שלנו – אבל לא לתפוס אותו במקור או בציפורניים. זאת הורות של הליקופטר .
וכמה זה קשה עבורנו.. אבל לסבא וסבתא זה הרבה יותר קל. זה אפילו 'בילט-אין' בתפקיד. מדובר בנחת נטו, בלי אחריות חינוכית, רק להישען אחורה וליהנות הנאה צרופה. וכמובן לא להפסיק להתפלל.
אנחנו שוהים כעת כולנו בעונת מעבר. פיזית מורגשים רמות ההיסטמין המזנקות בגופינו, עם תופעות של פריחות, ואלרגיות, והצטננויות, ויש דיכאונות של תחילת חורף. גם רגשית אלו ימים של גאות ושפל, של אי בהירות, ימים של רצוא ושוב. מבחינת לוח השנה, זו תקופה של בין לבין- בין שיפולי שנת לבין ראשיתה של שנה ואתחול מחדש – בין קיץ לחורף, בין רחמים לדין.
לחלקינו, המעברים קשים. הנשר הטורף , המפחיד והתקפן, יודע בביתו פנימה להתנהג ברכות אל צאצאיו, 'על גוזליו ירחף '-ברכות… הוא 'מעיר' את הגוזלים שבקן בעדינות, כאשר הוא מרחף מעליהם. ויתרה מכך- כשמגיע השלב שבו הוא צריך להעביר אותם ממקום למקום, הוא אינו תופס אותם במקור שלו או בציפורניו, כי הם עלולים להינזק, אלא פורש את כנפיו הגדולות ומניח את הגוזלים עליהם. אז ,כשהם מחזיקים חזק בכנפיים ,הוא 'מטיס' אותם למקום החדש, בעדינות וברגישות. וכך הוא מגן עליהם מפני תוקפים.
וכך הקב"ה מתנהל אתנו, עם עם ישראל, מעביר אותנו דור אחר דור בעדינות וברגישות, הרבה מעבר למה שמגיע לנו. חשוב שאנחנו נלמד ממידותיו של ריבונו של עולם. ננסה להתבונן על ילדינו ועל הסיבובים שהם עושים, מעמדה נפשית של ריחוף, מנקודת מבט של סבא וסבתא. האחריות איננה עלינו. אנחנו רק רואים כמה הם מקסימים. ובכלל, לו יכלנו להיוולד כבר סבא וסבתא- אז היה העולם מקום טוב יותר. כך נדמה לי.