התורה מספקת לנו הזדמנויות לשמוח – ״והיית אך שמח״ – ומסתבר שזה גם בריא. אחרי המעשים נמשכים הלבבות. על ידי
כשהעיניים מדברות. אתם מכירים את הסיטואציה שבה במהלך דיון, פאנל או דיבייט שהוזמנת להשתתף בו, מעירים לך על מה שאומרות העיניים?
בכניסה לירושלים מידי יום ביומו אני פוגשת את האריות המנופפות לי לשלום. וההתרגשות לא מתמעטת למרות שנים שעברו. משה מברך
במשך השנים , כרופאה שעבדה בשכונות גאולה ומאה שערים עשרות שנים, למדתי שרוב הנשים הירושלמיות צמות רק ביום כיפור וחלקן
גשמי קיץ. היה זה בימים שלפני ראש השנה. ביציאה מפתח ביתי אני מוצאת שהכול רטוב בחוץ, שלוליות בכל פינה, כאילו אנחנו
יום אביבי שגרתי ואני במרפאתי בשכונת הר נוף, נכנסה אליי לחדר הקליניקה הצפוף אישה קשת ראייה מלווה בכלב נחייה ענק.
אנחנו עוברים כעת משנה אחת לשנה הבאה. כמה שמעברים הם קשים, ואנחנו במעברים במהלך כל חיינו. היום אני אישה אחרת
הנכדים שלנו הם פשוט מושלמים. נדמה לי שאין סבא וסבתא שהמשפט הזה אינו שגור על פיו וחקוק בלבבו. יגענו שנים
חלומות של ביאליק. "שלום רב שובך ציפורה נחמדת מארצות החום אל חלוני". השיר הזה של ביאליק, בהיגוי המלעילי הכבד ועם המנגינה
כלי נגישות