admin
הסירים קודחים… אדים עבים מסתלסלים מעלה, שזורים בשרשרת לבנה-אפרפרה. הקדירות שרות שיר הלל. בליל ריחות מרקד בחלל החדר.
השניצלים הערומים מחכים לישועה. תבלינים בשלל צבעים ניצבים בשורה מסודרת על השיש הבוהק. גם ירקות בשלל צבעים – ירוק, צהוב, כתום, אדום, חום, ארוכים, עגולים, צרים ורחבים, מונחים אחר כבוד בקערות צבעוניות ענקיות, מזמינות את הירקות להתארח בתוכן.
ארבע נערות- כל אחת בפינה אחרת. ואמא יושבת במרכז החדר על השרפרף הגבוה האהוב שלה. מימינה- מיכאלה, משמאלה- גבריאלה, מלפניה- אוריאלה, מאחוריה- רפאלה, ועל ראשה- כובע טבחים רם קומה.
'אמאלה', אומרת מיכאלה הגדולה, צמות חומות ארוכות לה ועיני שקד מחייכות ונבונות, וגומה שובבה מבצבצת על לחיה החינניות. היא מלטפת ברוך את גבה של אמה, מנגבת את ידיה הרטובות על הסינר הוורוד שלה. 'אמא'לה שלנו- למה צריך להכין את כל קערת הסדר – כרפס שלובש עשרות צורות- גם אננס, גם סלרי, גם תות… כל זה בגלל הרעיונות המקוריים של אבא ואמא. כמה שעות אני אמורה לשחק מחבואים עם תולעים'?
'תגידי שיגעונות', זועקת גבריאלה, מפינת החדר השמאלית, פניה הסמוקות מבעבעות, כאשר היא חותכת תפוחי אדמה במרץ. 'אנחנו ממש מגלמות את דמות השפחה הישראלית במצרים. במקום שאצא לטיול במדבר יהודה עם דני, אני שוברת את הידיים בגלל כמה תפוחי אדמה עלובים'.
אוריאלה, עדינת הנפש, דומעת מקילוף הבצלים, לה עיני עגל ירוקות וגדולות.
היא פונה לאימא בשאלה: 'אמאלה, למה באמת כל הבלגן הזה? אולי זה הפירוש של השיר 'עבדים היינו' באמת – ואנחנו השחקניות הראשיות בסיפור'? רפאלה יושבת בפינת החדר. היא נמוכת קומה, עגלגלה ומתולתלת. היא מופקדת על הכלים, והיא שותקת. למה לה להתערב? היא כבר מכירה את שלושת אחיותיה הבכירות. היא תשחק את הראש הקטן.
'אמאלה', צועקת גבריאלה בקולה הרועם, ודופקת לה על הגב בחוסר סבלנות, 'את בכלל מקשיבה'? היא מתעצבנת, ומורידה את הסינר, שוטפת את ידיה, ועפה בטריקת דלת מהמטבח כשהיא מתריסה – 'מה אכפת לי מהעבודה הזו שלכן? זה ממש לא קשור אלי, את מ-ב-י-נ-ה'? אוריאלה פורצת בבכי, מבוהלת, לא מבינה על מה המהומה…. מיכאלה באה לחבק את אמא בחום, ושואלת שוב את אמא – 'נו, אמאלה, אולי באמת תסבירי לנו- למה כל הטורח הזה? האם זה חיוני? את לא מעדיפה שבנותייך תשקענה בלימודים, או בפעילות חסד, במקום להיקבר לילות כימים במטבח'?
רפאלה, שוב שותקת. יש לה דווקא שאלות, אך היא תשחק את זו שלא יודעת איך לשאול… אמא מתיישבת על השרפרף הגבוה האהוב עליה, מתבוננת כה וכה בבנותיה, ומבט חולמני בעיניה. היא רואה בעיני ראשה את יואלה… שנמצאת הרחק הרחק מפה. האם תגיע השנה לליל הסדר? אין ממנה קול ואין עונה… כמה היא מתגעגעת לילדה המתוקה שלה – שובבה כמו פרא, ידה בכל ויד כל בה, פילפלית מהסוג המשובח ביותר… החיים התנהלו על מי מנוחות ,הבנות עשו להם נחת כל אחת במקומה, עד לאותו היום… הם הלכו למסיבה הזאת בנובה והוא נרצח באכזריות והיא נחטפה – ואין קול ואין עונה, ומאז חייה השתנו מהקצה עד הקצה. אין לה יום ואין לה לילה.. היא מדמיינת שוב ושוב שהנה, היא פותחת את הדלת ומרעיפה חיבוק ענק על כל הסובבים. 'איך היה יואלה? כולם שואלים. והיא, במבט עייף מחייכת חיוך מר מתוק וצונחת על הספה.
אמא מתעוררת מהמחשבות ומחליטה לקרוא לאבא, הרי הוא אחראי על ניהול הסדר – וצריך קצת סדר בפרלמנט הזה.. למרות שהאמת היא שהשנה הסדר הוא אי סדר אחד גדול, כל עוד יואלה איננה.