בין גבורה לסכנה

מה נכון לעשות מקרה של סכנת חיים מעלה שאלה יסודית –

האם אדם מחויב להסתכן כדי להציל אחר, או שחייו קודמים?

עונת השריפו נפתחה. והנה, פרצה שריפה, ויש לכוד בתוך הבית. אין ספק שמי שייכנס בין הלהבות כעת ימות או משאיפת עשן או מכוויות. מה עושים? האם לעמוד מנגד?

האם אדם צריך לסכן את עצמו כדי להציל אחר ? זאת אחת הסוגיות המורכבות והעמוקות ביותר בתורה שלנו. היא נוגעת במתח שבין ערך חיי האדם הפרטיים לבין האחריות כלפי הזולת, ומעמידה אותנו מול דילמות שאין להן תשובה פשוטה או חד-משמעית, ולפעמים אין זמן לשאול רב..

מצד אחד, הצלת חיים זה ערך עליון. כשאדם ניצב בפני מצב שבו ביכולתו להציל אדם אחר, יש ציפייה שיפעל, גם אם הדבר כרוך בסיכון מסוים. החברה שלנו מבוססת על ערבות הדדית, ועל ההבנה אנחנו ערבים זה לזה. במצבי חירום, אנו מצפים מאנשים , בין אם מדובר באזרחים מן השורה ובין אם באנשי מקצוע , לגלות אומץ לב ולפעול למען הזולת.

מאידך, לכל אדם יש אחריות ראשונית כלפי חייו שלו. סיכון עצמי הוא לא עניין שולי, ולעיתים הוא עלול להוביל לאובדן חיים נוסף במקום להציל. במצבים מסוימים, פעולה פזיזה עלולה להחמיר את המצב, במיוחד כאשר האדם שפועל להציל הוא לא מיומן או לא מבין את הסכנה במלואה. לעצור בצדי הדרך ולהציע עזרה במקרה של תאונת דרכים זה דבר מבורך רק בתנאי שאתה לא מסכן אחרים ומסתכן בעצמך בעצירה בשוליים, וכמובן רק אם אתה בקיא ברפואת חירום, אחרת הנזק יעלה על הועלת.

אחד הגורמים המרכזיים בהכרעה הוא מידת הסיכון. כאשר הסיכון קטן יחסית, רבים יסכימו שיש חובה מוסרית לפעול. עזרה לאדם במצוקה שלא מסכנת באופן משמעותי את המציל היא חובה בסיסית, אבל כשמדובר בסכנת חיים ברורה ומידית, השאלה נעשית מורכבת יותר. האם ראוי שאדם יסכן את חייו שלו באופן ממשי? האם יכנס לאש כדי להציל כאשר ברור שימות מכך. כאן הדעות חלוקות, וההכרעה תלויה בהבנה של המצב הספציפי בהדרכה ההלכתית במקרה זה.

כמובן שיש הבדל בין אדם פרטי לבין מי שתפקידו כולל הצלת אחרים, כגון לוחמי אש, אנשי חילוץ , ובמידה מסוימת גם רופאים. עבור בעלי מקצוע אלה, לקיחת סיכונים זה חלק מתפקידם, למרות שגם כאן צריך לפעול באחריות. במהלך לימודי, נדקרתי כשנטלתי דם ממטופלת, ואף נדבקתי בצהבת בי ,ופתחתי לשמחתי נוגדנים לוירוס. זה חלק מהסיכונים המקצועיים שנלקחים בחשבון. במהלך מגפת הקורונה, אנשי רפואה עבדו ללא לאות גם במחיר של סיכון חייהם.

השאלה היא לא רק מה צריך לעשות, אלא גם מה ראוי ומה אנושי לעשות. יש ערך גדול במעשי גבורה והקרבה, והם מעוררים השראה ורצויים בעיני ה', אבל קשה לדרוש מאדם רגיל להקריב את חייו. האיזון בין אחריות כלפי הזולת לבין שמירה על החיים האישיים הוא עדין, והוא מחייב שיקול דעת, מודעות לסיכונים, ולעיתים גם קבלת החלטות קשות בזמן קצר.

אפשר לסכם בכך שקיימת ציפייה מוסרית מהאדם הפשוט לעזור לזולת. כאשר ניתן לפעול מבלי להעמיד את עצמך בסכנה חמורה , ראוי לעשות זאת. כאשר הסיכון גבוה מאוד, ההכרעה נשארת בידי האדם, והיא תלויה במידות הנפש שלו, באומץ ליבו ובנסיבות המיוחדות של המקרה וכמובן בהכרעה הלכתית שתתכלל את כל הגורמים.

אבל ישנה מדרגה שהיא מעל מדרגת האדם הפשוט, גם ירא ה'. כל חייל לוחם בצבא קדשנו מבטל במודע את בטיחותו האישית ומסכן את חייו במודע כדי לצאת ולהציל אחרים , אנשים שאינו מכיר , והוא עושה את זה במשך שנים ארוכות. זאת מדרגה גבוהה שאין כמוה. אשרינו שזכינו לבנים קדושים, במעשיהם וברוחם.