admin
הערב חגגנו בר מצווה לנכדנו השני- דרך הזום. הוא עשה סיום וכמה שכנים התאספו ובאו.
בתי הכינה ארוחה משוקעת, ילדיה המתוקים היו לבושים במיטב המחלצות.
רחוק כל כך. אבל קרובים בלב.
ששה שבועות- ארבעים יום, בהם אני צפונה בין קירות הבית. מי היה מאמין שאצליח?
חשבתי על זה לא מעט- האמת היא שעברתי תקופות לא פשוטות וצלחתי אום.
נסיעות טרופות, ימים ולילות ללא שינה. הנקות חפוזות, הריונות ונפילות עם ברכיים פצועות.
טלטלת הדרכים, הכבישים, הפקקים, הלחץ, הדחק, האחריות הגדולה, ה'אין זמן וכח לכלום '.
ריבונו של עולם הביא לפתחי אתגר הרבה יותר מתאים לי פיזית בגילי.
הוא החזיר אותי הביתה.
הוא נתן לי אפשרות לחלום על תחביבים, ספר אוטוביוגרפיה, ועל טיולים בשדות.
רק אשמח לדעת כמה זמן מוקצב לי עד שאוכל לחבק את ילדי ונכדי…
רק זה.