כל הפוסטים בהבלוג
אבהות מתחדשת
הביפר מצפצף. דר. קטן, תגיעי בהקדם לחדר לידה. סמוקה ומתנשמת, אני פוגשת לשמחתי את אחת משכנותי, שזה עת הילדה. ואז
סיפור של פריון
ריקי מנגבת דמעה חמה שזולגת על לחיה הסמוקה והמנומשת. כתפיה מתנועעות כה וכה, ושיניה נוקשות זו לזו. היא בקושי מצליחה
נדודי שינה או אינסומניה
היא מסתובבת מצד לצד. רגליה נעות בחוסר מנוחה. היא מביטה בשעון. כבר אחרי חצות. עוד לא כיבו את הירח. מעבר
המילה האחרונה של קיסינג'ר
זיכרונותיי משארם א־שייח'. באילת עוד לא הייתי, אבל בשארם א־שייח' דווקא כן, בטיול שנתי עם תיכון צייטלין בשנת תשל"ה. אני יכולה
תשובת הגוף
אבל הטעם המוכר מכול למצווה מיוחדת זו קשור לרחמי האם על בניה: עצם הידיעה שהאם נוכחת כשבניה ניצודים איננה נסבלת.
סטרס ונשים
בכל מפגש רפואי מול מטופלת, אני כמובן מתשאלת לגבי מצב בריאותה, ומתבוננת ארוכות בשפת גופה, מקשיבה לצליל קולה, ומוצאת כי
תהליכים העוברים על נערים מתבגרים
קחו נשימה ארוכה. ועוד אחת. כשנשמה של ילד לובשת חליפה של בוגר, יש חוסר הלימה, בלבול ותעתוע. גיל ההתבגרות מאופיין
מעשה בחיבוק
זה לא סוד שאני מתגעגעת לחיבוקים עם כולכם, מה שנמנע ממני זה חמישה חודשים מבין הרווקים שלנו, נדמה כי רק
קופות החולים לא ידעו את הנשים
'פתחתי לדודי- ודודי חמק עבר". הטרגדיה של ההחמצה הגדולה בהתגלמותה. הרעיה משחקת באש. והדוד בורח לה. לדידי, אין כאב גדול