דעות והגיגים

"פרופסור, לא חבל?". צהריים במרכז כנסים באזור הצפון. האולם מלא אנשי רפואה – טכנאיות, אחיות, גינקולוגים ומומחי אולטרסאונד בין־לאומיים. המרצה הוא

כמו צפצפה רעדנית. הרב אלישיב היה בן יחיד להוריו. הוא נפטר עם כאלף צאצאים, עד כדי כך שהוא לא הכיר את

מעבר למפל הדמעות, אני צופה בסרטה של יהודית פסל, 'בין שמיים לחול'. ואני מרגישה את החול הלוהט מתחת לרגליי, ואת

במרתפי הלב והזיכרון. בשעת לילה מאוחרת של יום חמישי, כשריח תבשילי השבת וצליל בעבוע הסירים נשמע ברקע, רב היישוב מקבל טלפון

יש מעט מחלות סרטניות שניתנות למיגור ולמניעה. אנחנו לא מבינים עד הסוף את הסיבות להתהוות מחלות הסרטן למיניהן. אבל ניתן

מבית יעקב עד בית"ר. החדר חשוך, רק נשימות דקות של ילדים נשמעות ברקע. אמי שרה לנו שירי ערש ביידיש, כמו "אויפען

אני ודוקטור דובוביץ'. במשך שנים רבות ימי שישי שלי כללו אטרף של ריצה למרפאה בבני ברק ואחר כך התארגנות לשבת. בחלק

זה היה לפני מעט יותר מארבעים שנה. לקח זמן לתאם את הפגישה הזו עם אישה עסוקה כל כך. הנסיעה באוטובוסים