פסח

מיד בסיומו של חג הפורים, אני מתארגנת על סבב מיילים וטלפונים המבקש לברר מי מגיע אלינו לליל הסדר השנה. זה חשוב גם כדי לארגן את שבת חל המועד ושביעי של פסח, כך שכל אחד בתורו יחגוג אתנו.

יש אומרים שפורים הוא חג עצוב כי הוא מבשר על בואו של פסח. הכוונה היא לניקיונות הפסח. אבל אצלנו הניקיונות מתחילים מספר ימים טרם החג. ובשיתוף פעולה של כל הרווקים [אלה שנותרו, כמובן…], והרבה מצב רוח, שירים, צחוקים ונוסטלגיות. אני מחכה לימים האלו. מורידה הילוך בעבודה. כל כך שמחה לראות את כל הגוזלים בבית.

כשהייתי צעירה, הייתי עסוקה בקייטנות לפני פסח ש'אפסנו' את ילדיי עד יעבור זעם…לפעמים בנותיי היו אלה שארגנו את הקייטנה בביתנו, וטפחתי לעצמי על השכם שהייתי גבורה כל כך.

היום אין לי תחושות לחץ סביב מפלצת החמץ שמאיימת לבלוע אותי באמצע ההגדה. ההכנה לפסח איננה בסילוקו של החמץ כי אם בהופעתו של המצה. אנחנו מתארגנים לאפיית מצות משפחתית…

אכן, בדורו של משיח,  מעל כל גבעה גבוהה ומתחת לכל עץ רענן מתקבצות קבוצות-קבוצות של בנות נוגה, מנערה ועד גיל שיבה, עוסקות הן בחבורה של אפיית מצות. זאת מרדדת וזאת לשה וזאת מערבבת. בצד השני של החדר זאת על המערוך, זאת מכניסה לתנור וזאת עוסקת ברדייה של המצה מתוך התנור. מצות יד משובחות, מעשה ידי המין היפה.

המפגש מזמן חוויות נשיות מרעננות. ניקיונות הפסח הם רק חלק שולי מחוויית ההכנות לחג האביב, וטוב שכך. במקום לעסוק בסילוקו של החמץ, נשות דורנו עוסקות בהולדתה וביצירתה של המצה.

כך נאה וכך יאה, לא?