כל הפוסטים בדעות והגיגים
ירוקים, הגזמתם
1984 זה עכשיו. כשהגעתי לעמוד 50 הרגשתי כמעופפת בענן הבננה, חיכיתי לזריקת הרוגע של הרפואית ותהיתי איך ניתנה לי הזכות להמשיך
המסר של הלל ממוצב המזח
הספר ‘הלל ממוצב המזח’ מספר על הלל אונסדורפר ז”ל שהיה חייל נח”ל שנלחם במלחמת יום הכיפורים במוצב המזח ונפל בשבי
למי פה צפוף?
תקופת הקורונה לימדה אותנו שוב עד כמה התפתחות החיסונים היא מההישגים הרפואיים החשובים ביותר. בזכותם, לא נראה מגפות של פוליו,
לחיות בחלום: טור געגוע לחיים בנצרים
ים כחול, חולות זהובים, שמיים בהירים, ילדים יחפים, שזופי עור ומאירי פנים, וניחוח גן עדן. התיאור הפסטורלי הזה הוא תיאור
'להומם מקרב המחנה' – הלם קרב
לפני שמונה שנים פנו כמה אנשים ששרתו יחד בצבא למרכז הישראלי לטיפול בטראומה של מיטב, וביקשו עזרה. למרות שהשתחררו שנים
דוקטור בחצאית
השראה לרופאות הצעירות. שאי עינייך וראי – כולן התאספו ובאו לך. בחדר מפטפטות ומבעבעות כשלושים נשים צעירות עם שלל כיסויי ראש.
המנטור שלי, ד"ר שוסהיים
רפול שווה חצי לירה. היה זה צהריים לוהט במיוחד, כשמאוורר עצלן סירב לקרר את מרפאת קופת חולים כללית ביישוב צלפון שבשפלה,
מרמלה לשייח' ג'ראח ובחזרה
חומוס של רחמו וריח דגים. כשהייתי אברכית צעירה בישיבת שעלבים היציאה לעיר הגדולה הייתה לרמלה. כמה אוטובוסים בודדים ביום היו משייטים
ד"ר אלי שוסהיים – סנגורם של העוברים
אני לא אשכח את שיחת הטלפון הזו. הייתי אז רופאת משפחה צעירה ועבדתי בישוב בפאתי בית שמש. הופיעה אצלי אישה
עידית היקרה
כחובבת אומנות, לכדה את עיני כתבה שפורסם פה לאחרונה על יצירת אומנות של אומן איטלקי כחובבת אומנות, לכדה את עיני