כל הפוסטים בדעות והגיגים
תבוא ותיטול
מתחת למטפחת המשי שלה מבצבץ מבט נבוך. כתפיה שמוטות והיא מתיישבת מולי, ומגוללת את סיבת הגעתה למרפאתי. היא לא משאירה
מקובלים על כולם
נשים קטנות־גדולות. את בת המצווה שלי חגגתי בארץ נכר, בבית הוריי שבעיר ניו־יורק. היו שם אנשים רבים מהקהילה שבאו והלכו, איחלו
תסמונת אונודה
אונודה של המגפה. אונודה היה קצין יפני. בשלהי מלחמת העולם השנייה הוא הוצב באחד מאיי הפיליפינים, והופקד על סיכול פלישה צפויה
לא התקבלתי
הוא עוד לא חגג בר מצווה. אין לו זמן להתרגש מהמעמד המתקרב. יש דברים בוערים יותר. הוא כבר חצי שנה
לנצח את הבחירות
לבחור כמו החמור. הוא ניצב במרחק שווה בין שתי חבילות מספוא אך אינו יכול להחליט לאיזו מהן לגשת, וכך הוא מתלבט
יום המשפחה
'דוקטור חנה, תוכלי להעביר שיחה בנושא משפחה ברוכה'? אני מתעכבת רגע עם המחשבה, בוחנת אותה כאילו לראשונה. הורגלתי לדבר מגרונו
איך נחזק את המערכת האמונית-אימונית?
יום הצדעה לרופא הישראלי באחד מספריו, כתב מארק טווין: "היזהר בקריאת ספרי רפואה. אתה עלול למות מטעות כתיב"… כמה אחריות
חלוצי המאה ה־21
בין תבוסתנות לריאליות. אחד השירים הראשונים שלמדתי בבית הספר היהודי בניו־יורק היה השיר "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה". שרנו את השיר
עורי עורי אסתר, כי בא אורך
טיפות בוהקות מתדפקות על חלון. בין מסך האדים ,מונחת הזמנה אישית עבורך. בין כתלי הבית והלב תמצאי את כל התשובות.