כל הפוסטים בדעות והגיגים

הברך של המדינה כואבת לנו. כשעלינו ארצה, ואנחנו משפחה עם שמונה ילדים בני חצי שנה עד 14 והוריי בעשור החמישי לחייהם,

מתפללות יחד. שעת לילה קרירה במטה החטופים בעיר ללא הפסקה, ברחוב לאונרדו דה וינצ'י – צייר שמאוד אהבתי את ציוריו, ובצעירותי

סבתא בדירת אברכים. זהו, עוברים דירה. והאירוע קצת תמוה – אנחנו עוברים מווילה רחבת ידיים לדירת אברכים קטנהיחסית, ועוד בגילנו. אבל

דוקטור לממתקים.  איך זה שדוקטור לרפואה, שעוסקת בריפוי, הופכת למקלקלת שיניים כרונית? אחד התחביבים שלי הוא לחלק בלילות שבת קודש סוכריות

אני מניחה שהמיילדות והרופאים המיילדים והנאונטולוגים האחראיים על מחלקות התינוקות והפגיות עבדו מאד קשה במצרים. הריבוי העצום והלא-טבעי של בני

אין ציפיות – אין אכזבות. אני יצרתי לעצמי מרחב מוגן. אין מסכים, אין רדיו. יש המון שיעורי תורה, וגם דמיון מודרך

ההייטק ניצח את הרפואה. במוצאי השבת האחרונה פנה נכדי בן הארבע לאמו ושאל: "מתי אבא חוזר לצבא?" היא השיבה לו: "ביום ראשון".

אמא של שבת. היא אישה צעירה של לילות לבנים, של שיחות חטופות בשעות בלתי צפויות ושל סבלנות וגמישות מדהימות. היא מדליקה

לא מתן, מתניה. בעוד שש שנים יעלו לכיתה א' הרבה ילדים עם שמות מיוחדים כמו נובה, בארי וניר־עוז, שהם רק חלק

התורה משבחת את היופי. כמובן אותו יופי שעוטף פנימיות מוארת. יוסף היה יפה תואר ויפה מראה. כמו אמו רחל שהיא