admin
במה זכתה המלכה? היו אלה ימי פברואר גשומים וקרירים לפני שנים רבות מאוד. שהיתי ארבעה ימים אפרוריים באדמת אנגליה. המלון לא היה כשר והיינו צריכות לחפש בקדחתנות משהו לאכול. האנשים נראו מאוד זעופים, ובכלל לא הלבינו שיניים. וחוץ מטיולים בהייד פארק ומהביקור החטוף בפתח הארמון כדי להתרשם בלייב מנציבי המלח שמחופשים למשמר המלכה, כמעט ואין לי זיכרונות משם. אה, כן – התפילה לשלום המלכה. אבל על זה נדבר אחר כך.
אני לא יודעת במה זכתה אליזבת השנייה, מלכת בריטניה, לאריכות ימים מופלגת ובריאה באופן כה מיוחד. אני לא יודעת למה היא זכתה לזוגיות ארוכת ימים כל כך, כשבעלה, שהיה מבוגר ממנה כמעט בעשר שנים, חי איתה בבריאות עד שנפטר בגיל תשעים ותשע לפני שנים בודדות. אני לא יודעת במה היא זכתה להיות צלולה ופעילה ממש עד שעותיה האחרונות. יומיים לפני מותה היא הספיקה לקבל את התפטרות ראש הממשלה הקודם ולאשר את המינוי של ראשת הממשלה הבאה, וכל ההבדל היה שהם היו צריכים להגיע אליה לטירה בסקוטלנד שבה שהתה בימים האחרונים, ולא היא נסעה ללונדון בתוקף תפקידה לפי כללי הטקס. אני גם לא יודעת למה היא זכתה לעצום את עיניה לנצח במנוחה במיטתה כאשר ארבעת ילדיה סובבים אותה – מחזה די נדיר בימינו, במיוחד שגם הילדים שלה כבר לא כל כך צעירים בעצמם.
כנראה שיש לה זכויות, אולי זכות אבותיה שנתנו מקלט ליהודים רבים במשך דורות רבים בארץ האי. אולי בגנזי מרומים נשמרו לה זכויות של מנהיגי בריטניה מלפני מאה שנה, שנתנו לעם ישראל את הצהרת בלפור שדחפה באופן משמעותי את הקמת הבית היהודי ליהודים בארץ ישראל. ואולי ריבונו של עולם זכר לה את העובדה שאנגליה ניצבה בראש המדינות שנלחמו נגד היטלר, ועל פי דרך הטבע, לולא המאמץ האדיר של האימפריה הבריטית, האסון של השואה היה יכול להיות גדול הרבה יותר. אני באמת לא יודעת. מה שאני כן יודעת הוא שהמלכה הזאת לא דרכה מעולם על אדמת ארץ ישראל. היא ביקרה בימי חייה ביותר מ־150 מדינות, אבל לא בארץ הקודש, שקדושה לכאורה גם לה. למה? יש אומרים שזה בגלל החלטה של משרד החוץ הבריטי, עוד בתחילת ימי המדינה, שבית המלוכה לא יגיע לביקור במדינת ישראל לפני שייכון שלום בינה ובין שכניה הערבים, ומהעץ הזה היה להם קשה לרדת.
"ירום הודה" בבית הכנסת. אבל אני יודעת שאפשר ללמוד המון מהמלכות הארוכה והמכובדת (בדרך כלל, שכן מדי פעם אירעו לה צרות ובושות מצד הילדים) של מלכת אנגליה. חכמינו אומרים שיש מצווה לרוץ ולראות מלכי אומות העולם, כדי שלעתיד לבוא נוכל לחוש בהבדל שבינם ובין מלך ישראל, המלך המשיח. הם המשל, ומלך ישראל הוא הנמשל. והנמשל קרוב אלינו יותר מאי פעם. הרבה מכובדוּת והדר קיימים במלכות הבריטית, והטקסיות האובססיבית הזו היא חלק ממסורת של אלף שנה, שעם כל מוזרותה היא זו שמחזיקה את האתוס הבריטי, והיא חשובה כמעט לכל אזרח בריטי, כי היא חלק מזהותו.
בטיול הקצרצר לאנגליה הקרירה התפללתי בשבת בבית הכנסת הייקי בשכונה החרדית גולדרס גרין. התפילה הייתה חגיגית ויפה, אבל התפלאתי לראות עד כמה כל היהודים, כולל רבנים ואנשים תורניים, עמדו בהתרגשות בתפילה לשלום המלכה ובני משפחתה שנאמרה אחרי קריאת התורה, ואיך שהם חוזרים בקול, במקהלה אדירה, על הברכה "ירום הודה" במבטא אנגלי חד אחרי שהחזן מזכיר את שמה של המלכה אליזבת השנייה עם כל כינויי הכבוד שלה, באנגלית כמובן. אבל במחשבה מעמיקה, אני מבינה את זה – הארץ הזו קיבלה את הוריהם והורי הוריהם בזרועות פתוחות, כך שהכבוד למלכה הוא חלק מהכרת הטוב. זה לא מבטל את העובדה שהגיע הזמן שייקחו את הפקלאות ויחזרו הביתה לארץ ישראל, אבל כל עוד הם שם – כבוד המלכות הוא דבר לגיטימי ואפילו מחויב. אגב, בילדותי בארצות הברית – למרות שהוריי היו פטריוטים של הדוד סם והכירו בארצות הברית כמדינת חסד – לא העלינו על דעתנו למלמל תפילה לשלום נשיא ארצות הברית, אבל הקפדנו גם הקפדנו לומר תפילה לשלום מדינת ישראל.
גינונים אינם בדיחה. בעוד כמה ימים נעמוד מול ריבונו של עולם בתפילת "אבינו מלכנו". אבינו זה ברור, אבל מלכנו הוא ביטוי שבימינו קשה מאוד להתייחס אליו בצורה אמינה – הרי המלכים היום הם רק קריקטורה. אז זהו שלא. עם כל הטקסים שנראים לנו מוזרים ביותר, יש משהו אותנטי במלכות, וחבל שההיבט הזה קיים רק במרוקו ובירדן ובכמה ארצות במזרח הרחוק. המכובדות וההוד וההדר מאפשרים לדמיין גם את הכוח הגדול שעומד מאחוריהם, לפחות באופן תיאורטי. ומכאן אפשר לנסות לדמיין את כוחותיו הבלתי מוגבלים של מלך מלכי המלכים.
ועוד נקודה – הפרטים של הטקסים וכל הוד המלכות הזה וכל הכללים והגינונים נראים לנו חסרי טעם. אבל אם נעצור רגע להתבונן, אולי נקודת ההסתכלות תתהפך ב־180 מעלות. הפרטים הקטנים הרי עושים את המכלול. הראש הישראלי הספונטני והיצירתי והמאלתר והדוגרי לא שם לב לחשיבות שיש לפעמים לכללי טקס יקִיים ומחייבים. זה מה שנותן את הרגשת היציבות, את המכובדות שכבר דיברנו עליה, ואפילו את הרגשת הקשר והאחדות בין אזרחי המדינה כולה. אז רבותיי, לא לזלזל.
יש רב בקהל? אולי יש מעט מהמכובדות הזאת בכבוד שהציבור החרדי מעניק ל"גדולים" שלו. הפמליה שמלווה את הרב לכל מקום, יראת הרוממות, נישוק הידיים – כל זה מאוד מרשים בעיניי, גם אם לא בדיוק לטעמי. אין את תרבות הסחבק שקיימת אצל הרבנים במגזר שלנו, שבו ככל שאתה סחבק ועניו ופשוט יותר – אתה גדול יותר. הענווה הזו מרשימה, והיא כל כך מובהקת עד שלעיתים אי אפשר לזהות מתוך הקהל מיהו הרב. ובכל זאת, אני רואה מקום להחוות גינוני כבוד לגדולים באמת.
לפני שנים הייתי בכנס פריון. בדיוק דיברתי עם רב אחד שבירר אצלי עניין מסוים, ופתאום חלפו לפנינו כמה פרופסורים בכירים מאוד בתחום הפריון. אמר לי אז הרב: הנה לפנינו עוברים ה"גדולים". השבתי לו ספונטנית: בעלמא דשקרא אלה הם הגדולים…