כל הפוסטים בהבלוג
יום אחד נדע לנצח את ההיפראמזיס הזה
מאירה חשבה שכעת, כשכולם עזבו את הקן, היא תגיע סוף סוף למנוחה ולנחלה. עם ריקוד היאה, בו היא אספה לתוך
גברים של ימות המשיח
אב נולד. הגיע הגרנד פינאלה בלידתו של נכדי הבכור. רק כעת, כשנדמה שצירי הלידה עושים חניה ברחמי, מבליחה בי התובנה
מאחורי הקלעים
לקבר רחל אני מחוברת מאד. עוד מהימים בהם התגוררנו בדירות האברכים של ישיבת הר עציון. אז הייתי משכימה קום, נוסעת ללימודים
שחור ולבן זה לא הצבע שלי
כמה זה נכון. אבל לפעמים צריך ללמוד מהזברה. פסי השחור והלבן לא מתערבבים. הם חיים בשלום זה לצד זה.
סתם יום של חול
תכננתי יום עמוס. אבל ה' רצה אחרת. הגרגורים והגניחות של המנוע הניעו אותי לקפוץ למוסך של הישוב, בזמן שהאיש נתן
ימנית ושמאלית יחדיו
תישכח ימיני הבוגדת אם אשכח את הבית השלם אני עומדת מול המדף בחנות הכל-בו שליד מרפאתי. ולא מוצאת. יש משהו
ניצוצות בירושלים
אנחנו שתינו מאותו הכפר. אותו חינוך, בארץ הניכר. ובזכות זאת, יש לנו מה לומר. כן, כי אנחנו מאותו הכפר. שתינו
הביולוגיה של התשובה
בריאה חדשה. מי לא רוצה לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב? להפוך יום סגריר לבוקר שטוף שמש. להפוך
לא התקבלתי
זאת הייתי אני. נערה בת 17 עם מבטא אמריקאי ופנים סמוקות, עומדת על המדרגות של בניין גבה קומה, בטבורה של העיר תל
סבתא יולדת
המוסיקה הזאת. היא משכרת. התגעגעתי אליך. לילות כימים, שבתות וחגים, היה זה ביתי- ובין ציר לציר רקמתי חלומות של חיים