חתונות בעידן הקורונה
בזכות הקורונה הפכתי בן רגע לאשה מיושבת. יושבת. שובתת. שבה הביתה ושבה לעצמה. אני בקבוצת סיכון בריבוע, ואסור לי להסתגר
הבלוג
לאף רופא אין זכות לומר: "את לא תוכלי ללדת"
היא מביטה בדמות המשתקפת מהמראה ונאחזת בעטה. המראה הזאת מאוד לא ידידותית כלפיה, בלשון המעטה. היא פוגשת מולה ילדה עגלגלה
למה אימהות בדורנו כל כך עייפות ומוסחות?
אני כל כך שמחה שלא נולדתי אל תוך דורו של משיח. ולמה? כי היום אני פוגשת, נערות ונשים שהן שופעות מודעות עצמית, וזה מצויין.
לידות שקטות
היא כבר תיכננה את חופשת הלידה לפרטי פרטים ועל גבה העמיסה משימות רבות… בכל פעם שעולה בראשה תכנית או רעיון
חַיֵּךְ, גילית את אמריקה
למה רק קולומביה? כילדה, תמהתי מדוע נקראת היבשת שעליה הגחתי לאוויר העולם בשם אמריקה ולא בשם קולומביה. סקרן אותי לדעת מי
החיים עפ"י מיס קורונה
החיים בנויים ממעגלים. דלת נפתחת והשנייה נסגרת. אדוות של שנות העשייה הרבות, אט אט מתפזרות לאיטן, ומים שקטים זורמים ללא
התמודדות עם מחלה כרונית
בוקר קייצי. לאחר שעה של מדידות וחיבוטי נפש, והסתכלות אחרונה במראה הארוכה שהמוכרת הנחמדה הציבה לפניה, היא בוחרת כובע רחב
הדוד מאמריקה זקוק לעזרה
חיידקים של אנטישמיות. השבוע הצטרפה לשורותיה של מיס קורונה שותפה זדונית, באה בימים, ותאוותנית ומסוכנת לא פחות ממנה: מיס אנטישמיות.
התקן תוך רחמי
לנה אובחנה לפני שבועיים כחולת סרטן השחלות, ובדיוק לאחר כמה שעות הבליח המחזור החודשי, מוקדם מהמצופה. מתוכנן לה ניתוח מחר,
הפרעות אכילה
אני מתבוננת עליה. בגדיה מרושלים וגדולים ממידותיה. כתפיה שמוטות והיא חיוורת מאוד. היא שדופה, רזה מאוד, שערותיה דלילות, ועור פניה